לאן את רצה?

החלטתי לכתוב את הפוסט היום כשגרירה משוחדת של עולם הריצה.
אני רצה חובבת למרחקים ארוכים ובימים אלה מתכוננת לריצת המרתון הראשונה שלי, 42.2 ק"מ של ריצה.
למה לרוץ מרחקים כאלה בכלל? ועוד בלי הפסקה?!?!?!

כי זה מרגיע! 
כי זה מספק!
כי זה מעניק תחושה של עוצמה!
כי זה הישג ענק!

כי אם חשבתי שהכרתי את עצמי לפני שהתחלתי לרוץ, טעיתי בגדול. לאחר שהתחלתי לרוץ נגלתה לפני דמות משופרת של עצמי - עם כושר סיבולת עצום, שיודעת להציב מטרה ולדבוק בה בייחוד כשקשה, שמצליחה לעשות דברים שמעטים בקרב האוכלוסייה מצליחים לעשות, שיכולה ללכת גם נגד הזרם כשהמטרה מספיק ראויה.

רציתי לשתף אתכם בסיפורו של אדם מעורר השראה שאת הכתבה עליו קראתי בשקיקה, בהשתאות ובהערכה גדולה. כדי להראות לכם ש"אם תרצו אין זו אגדה" ושאנחנו באמת תוצר של החלטותינו כפי שכתבתי בפוסט, זמן לחשבון נפש

קישור לסיפורו של אילן גולדמן:

אילן גולדמן- ספורטאי מצטיין עם אפילפסיה

מאוד ממליצה למצוא את סוג הספורט המתאים לכם להשגת תחושת רוגע, חיזוק הביטחון העצמי ועוד שפע של תמורות שרק הניסיון יכול להעניק לכם. 
וממליצה לקרוא את ההמלצה של פרופ' מירי נויפלד בסוף הכתבה.

בנוסף- מידע על פעילות גופנית ואפילפסיה באתר של אי"ל.